ככה בדיוק קרה? חובת קריאה מכל צד | ספרי עליית הגג



קטלוג הספרים
כותרים
מחברים
אבולוציה
אכסדרה
אנשים
ביוגרפיות
ביולוגיה
בריאות
ג'רונימו סטילטון
הארי פוטר
היסטוריה
יהדות
ילדים
כלכלה
מדע
מחזות
מנורת קריאה
מקור
מתח
מתמטיקה
נגד הרוח
נוער
ספורט
ספרות יפה
עיון
פוליטיקה
פילוסופיה
פילוסופיה ומדע
פיסיקה
פסיכולוגיה
צבא
קלסיקה
שואה
שירה
תורת המשחקים
תיבת פנדורין
תרגום
מועדון ספרי עליית הגג

הצטרפו לרשימת הדיוור של מועדון ספרי עליית הגג וקבלו עדכונים במייל

"על פי ניסיונה של התרבות הארצית שלנו, משך הזמן הדרוש להתפתחותם של חיים תבוניים הוא ממושך, גם בקנה מידה קוסמי: כ-4.6 מיליארד שנים. בסופו של תהליך זה, בפרק זמן קצר של כמה מאות אלפי שנים, מתפתח גזע בעל אינטליגנציה מספקת לכיבוש הפלנטה שלו וליציאה אל מרחב החלל."

מסע אל התבונה
חשוב לנו לדעת
facebook icon שלח חוות דעת
מאמרים
ככה בדיוק קרה? חובת קריאה מכל צד

ככה בדיוק קרה? חובת קריאה מכל צד


יש לשער שלא הייתם מרימים גבה אילו פגשתם בספר או במאמר בעיתון קטע מן הסוג הזה: "כינונה של מדינת ישראל הוא בחזקת פלא היסטורי שאין לו תקדים בהיסטוריה האנושית. שובו של עם עתיק, המפוזר בכל רחבי תבל, למולדתו ההיסטורית, לאחר כמעט 2,000 שנה, הוא מהלך שאין לו אח ורע בתולדות העמים. עמידתו של היישוב העברי הקטן מול העולם הערבי, הגדול ממנו פי כמה וכמה, וניצחונו במלחמת העצמאות, רק מעצימים הפלא ההיסטורי הזה. הצלחתה של מדינת ישראל להגן על עצמה ושגשוגה המתמשך, למן הקמתה ועד היום, הביאו לידי כך שחלק מהעולם הערבי השלים עם קיומה במרחב וקיבל אותה כעובדה מוגמרת. לא פלא שיש הרואים בסיפור התחייה היהודית בעידן המודרני מהלך של התערבות אלוהית."

האם הסיכום התמציתי הזה אכן מספר "דברים כהווייתם", מכיל את כל מרכיבי הפּאזל היוצר את התמונה השלמה, או שאולי פשוט התרגלנו לסַפּר כך את הדברים לעצמנו? אפשר להניח כי יש בתיאור הזה יסודות שלא רק אנחנו, הישראלים, נסכים לקבל אותם, אלא גם מתבוננים מבחוץ.

למשל, אין ספק ששיבתו של עם ישראל לארץ ישראל אחרי אלפיים שנות פזורה היא תופעה ייחודית בתולדות עמי העולם. אבל האם התיאור הקלאסי של "מעטים מול רבים" אכן מתאר באופן נכון ושלם את המאבק בין היישוב העברי ובין הערבים בארץ ובמדינות שפלשו אליה? שכן, כפי שנראה בספר, בפועל עלו הכוחות היהודיים על הערביים בכוח האדם, בטיב הציוד, בגודל התקציב, וכן ביכולות האירגון והפיקוד. במילים אחרות, אם נבדוק את הדברים קצת יותר לעומק, נגלה שתיאורים מקובלים רבים של ההיסטוריה של מדינת העם היהודי שוזרים בתוכם מיתוסים שהשתרשו בתודעת החברה היהודית ישראלית.

לפני שניכנס לשאלה מהו בדיוק "מיתוס" בַּמובן שאנחנו עוסקים בו כאן, הבה נראה דוגמה קצת יותר מפורטת לאופן שבו מתוארת שיבת עם ישראל למולדתו העתיקה בגירסה נפוצה למדי, שרבים מאיתנו אימצו אותה לעצמם כאמת שאין עליה עוררין: ארץ ישראל היתה ארץ ריקה, שוממה וענייה, במשך מאות השנים של השלטון המוסלמי. תושבים ערבים כמעט לא היו בה. היישוב היהודי התקיים בה כל הזמן. העליות הציוניות החל מסוף המאה ה 19 יצרו שינוי דרמטי בהתפתחותה של הארץ. נבנו יישובים, הוקמה תעשייה, הופרחה השממה והודברה הקדחת. בעקבות זאת מאות אלפי ערבים מהארצות הסמוכות החליטו להצטרף אל המעטים שחיו בה, ובאו לארץ ישראל לחפש בה עבודה ומגורים.הערבים בארץ ישראל לא ראו את עצמם כעַם אלא חלק מהאומה הערבית, וחלק מהם אפילו רצו להשתייך לסוריה. כל הדרישות הלאומיות שלהם היו בעצם ההתנגדות שלהם להצהרת בלפור, וכל המטרה שלהם היתה לגרש את היהודים בחזרה לאירופה.

אין מה לומר, גירסה ברורה, שלמה ועקבית רצף של עובדות (או פרשנויות של עובדות) שלכאורה יוצר תמונה שלמה ואחידה, שקל לדבוק בה. נדמה שאין לנו שום קושי לזהות את החלוקה הזאת לשחור ולבן: מצד אחד עַם שוחר קידמה ושלום שבא להפריח את השממה ("לבנות ולהיבנות בה"), ומצד שני עֵרב רַב חסר מאפיינים לאומיים שמקדיש את מרצו לתועלתו האישית ואת מרבית משאביו למעשי עוינות ואיבה.

ושוב: נדמה כי כמה מרכיבים בתיאור יוכלו להתקבל גם על דעתם של לא ישראלים רבים (למשל, אין ספק שאנשי העליות הציוניות בנו יישובים והקימו תעשייה, ועוד), אבל על פרטים לא מעטים המסופרים בו כעובדות מוצקות אפשר בהחלט לשאול: האומנם כך היו פני הדברים? בַּסדר הזה ולא אחרת? או פרטים אחרים, שלעיתים אף הפוכים, החסרים בו ומעצבים את עמדתנו האם אנו כלל מודעים להם? חשיבותם של אלו החסרים רבה ביותר, כי לעיתים, מהות האמונה או העמדה שלנו איננה מה שאנחנו רואים או יודעים, אלא מה שאיננו יודעים או רואים. ובאופן כללי, האם אין זה סיפור שבמידה מסוימת "תפרנו" לעצמנו חלקו מן המציאות, חלקו מתוך משאלות לב ושאיפה להצדקה עצמית וחלקו להצדקת מטרותינו הפוליטיות?

בספר הזה אבקש לגעת בדיוק בנקודה הזאת: איפה מתחיל ומסתיים הסיפור העובדתי, האמיתי, של האירועים הקשורים בתולדות הסכסוך היהודי ערבי, מהו החלק ה"נוסף" שהצטרף אליו במהלך האירועים ובעקבותיהם ומהו החלק החסר בו. לצורך הדיון אשתמש במינוחים דומים לאלה שנקט המזרחן הלל כהן.

להבנתי, בכל מיתוס יש גרעין אמת שבגללו אי אפשר להפריך אותו כשקר גמור, אבל את הגרעין הזה עוטפת הילה מעצימה של בדיה, שיוצרת מעטפת של טיעונים ופרשנויות מוטות. הילת הבדיה הזאת מסתירה עובדות אחרות, סותרות, ומעניקה למיתוס את היכולת להעביר מסר חברתי פוליטי, שנקלט באופן רגשי ושאינו עומד למבחן. בפרקי הספר הזה אנסה להשלים ככל האפשר את הפסיפס החסר: לתאר את החלקים הידועים, את החלקים ששולבו בכוח שלא במקומם, ואת החלקים החסרים, ובסופו של דבר להפריך או "לקלף" את הילת הבדיה שנבנתה על גרעין האמת. כך נוכל לרדת לעומקם של כמה מן המיתוסים המובילים שעיצבו ועדיין מעצבים את התפיסה שלנו בדבר מהלך הסכסוך, סיבותיו ותוצאותיו.

כדאי שנבהיר את הדברים למן ההתחלה: מטרת הספר הזה היא לא "לנפץ" מיתוסים או להוכיח את השקריוּת שלהם. נדמה שאין עוררין על כך שמיתוסים הם דבר נחוץ. לא אכנס כאן לדיון מעמיק בשאלת מהותם של המיתוסים ותפקידם בחברה האנושית זהו ספר שעיקר עניינו היסטוריה, אקטואליה ומדיניות, ולא אנתרופולוגיה או סוציולוגיה. אבל מן הסתם נוכל להסכים על כך שהצורך האנושי במיתוסים ימיו כימי התרבות האנושית. ואנחנו, ה"מודרנים", איננו פטורים מן הצורך הזה יותר מאשר הקדמונים, ויהיו אלה בני שם, חם, או יפת. גם אנחנו מרגישים צורך לארגן לנו את העולם כך שיהיה מובן ובעל משמעות, וכולנו רוצים להיות "בצד הנכון" שוחרי הטוב, ההגונים, הצודקים, וכן הלאה. גם אנחנו טוֹוים לעיתים שקרים אל תוך האמת כדי לשרוד.

מבט מהיר בתוכן העניינים יבהיר מייד מָהם המיתוסים שבהם עוסק הספר הזה. כמה מהם קיבלו עם השנים ניסוח מסורתי מוכר: "ארץ ללא עם לעם ללא ארץ", "מעטים מול רבים", "אין עם פלסטיני", "ברק נתן הכל", "ירושלים מאוחדת לנצח" וכדומה מעין סיסמאות המקפלות בתוכן מערך שלם של טיעונים. הנחת העבודה שלי היא כי בכל מיתוס מודרני כזה אפשר למצוא גרעין של אמת, שבו שולבו ועליו הצטברו עם השנים שכבות רבות של בדיה שמטרתן גיוס פוליטי. כאן נעשה ניסיון לבחון ככל שניתן את המיתוסים בחינה רציונלית, שקולה, נקייה ממעורבות רגשית; לבדוק את הגרעין העובדתי שלהם, ולהסיר מהם את הילת הבדיה האופפת אותם. במובן מסוים: להוריד את המיתוסים הללו מן הכַּן הנישא של "אמת לאומית", שאין להרהר אחריה, אל קרקע המציאות של חיינו היום עם מבט אל העתיד.

ביסודו של דבר, המיתוסים בחברה הישראלית נוצרו מתוך הסכסוך עם הפלסטינים על ארץ ישראל, הנמשך כבר למעלה ממאה שנה, והם מוסיפים למלא תפקיד בחברה כל עוד הסכסוך הזה לא בא על פתרונו או לפחות כל עוד יש בהם כדי לשרת מדיניות כזאת או אחרת. כלומר, יצירת המיתוס על ידי קריעת האמת לגזרים וטווייתה לתוך השקר היתה ועודנה אמצעי משכנע ביותר לגיוס ציבור לעמדות פוליטיות.

מעֵבר לגרעין האמת שהזכרתי, הילת הבדיה במיתוסים הללו נועדה להדגיש את השוני בין היהודי ישראלי לבין הפלסטיני הערבי, ולהעמיק את התיוגים של טוב ורע, נכון ולא נכון, צודק ולא צודק, מוסרי ולא מוסרי, רודף שלום ורודף מלחמה, בהתאמה. באופן הזה, המיתוסים מקבעים את העמדה השוללת הכרה בלגיטימיות של הפלסטיני ואת ההכרה באנושיותו ובזכויותיו. לפיכך, קבלה ללא ערעור של המיתוסים הללו משרתת את כל מי שמבקש לשמר את "גחלת" הסכסוך כדי לסכל תהליך של הסדר קבע תהליך שעשוי להוביל לשלום ולפיוס בין העמים.

במילים אחרות, ההתעקשות להיצמד למיתוסים היא מתכון להנצחה של הסכסוך ולסיכול כל אפשרות לפתרונו. כל פרק בספר נפתח בסיפור בדיוני קצר שאני מכנה אותו "מיתוסיפור": עלילת הסיפור היא אומנם בדיונית, וטעות תהיה להפוך אותה למקור היסטורי, אבל ברוב המקרים הסיפור מבוסס בעיקרו על עובדות היסטוריות ועל נתוני אמת. הסיפור נועד לאפשר לקוראים להתחבר באופן ישיר עם התודעה והעמדה הרגשית העומדות בבסיסו של המיתוס כביכול להרגיש "איך מיתוס עובד".

המשכו ועיקרו של כל פרק מוקדש לניתוח היסטורי, מדעי, מבוסס עובדתית, שבו ננסה להסיר כמה שאפשר את הילת הבדיה בלי להתעלם כמובן מן התפקיד החברתי פוליטי שמילאה. הניתוח הזה יתקיים בשלושה חלקים: הצגת טענת היסוד של המיתוס; תיאור מטרתו של המיתוס; ודיון ב"גרעין האמת" וב"הילת הבדיה" המעורבבים זה בזה. זהו תהליך הדורש זמן וסבלנות; כמאמר הפתגם: "בזמן שהאמת גורבת גרביים, השקר כבר הקיף את העולם פעמיים". קל הרבה יותר להזין את עטרת הבדיה מאשר את מרכיב האמת. מחקר שנערך לאחרונה הראה כי בטוויטר חדשות כזב מתפשטות פי שישה מהר יותר מאשר חדשות אמת.

לכל מיתוס יש חיים משל עצמו: הוא נולד למטרה מסוימת, מתפתח ומשתנה עם הזמן, ולעיתים אפילו דועך אם מתמעט הצורך בו. ועם זאת, מיתוסים בודדים עשויים להיבנות זה על גבי זה כדי ליצור רצף סיפורי שחלקיו משלימים אלה את אלה, כמו בתצרף מורכב. המיתוסים שנבנו לאורך ההיסטוריה בהקשר של הסכסוך היהודי ערבי, ואחר כך הישראלי פלסטיני, מנסים לספר לנו את הסיפור כולו כמִקשה אחת. כל מיתוס תורם את חלקו למכלול הרחב, המשלב עובדות עם אמונות והלכי רוח לכלל סיפור שלם אחד. זהו, אם נרצה, ה"נָרָטיב" שלנו, הדרך שבה אנחנו רואים את סיפור חיינו כעם וכמדינה. זה מה שעומד ביסודו של הקטע שפתח את ההקדמה הזאת.

המיתוסים שמופיעים בספר זה הם כמובן לא כל המיתוסים הישראלים ביחס לסכסוך הישראלי פלסטיני. הם נבחרו מתוך רשימה ארוכה יותר משום שהם אלה שאותם אני פוגש יותר, כל שבוע מחדש, בהרצאות ובסיורים שאני עורך לעשרות אלפים רבים של ישראלים ולא ישראלים, וכן במסגרת הקורסים שאני מעביר באקדמיה לסטודנטים בכל התארים, ולציבור הרחב ברחבי כל הארץ.

בשניים מספרַי הקודמים, גבול בינינו וביניכם וכל גבולות ישראל, ביקשתי לאפשר לקוראים להכיר ולהבין את שני הנָרָטיבים שתי המסגרות המפרשות של הצדדים; במילים אחרות, לגשת אל ההיסטוריה לא מתוך רצון להוכיח את העמדה הבסיסית שעליה כל צד מבסס מלכתחילה את יחסו לסכסוך הישראלי פלסטיני, אלא להפך, מתוך ניסיון להבין את המורכבות של ההתנגשות בין שני הנרטיבים הלאומיים.

רק באופן הזה, אני מאמין, ניתן יהיה להגיע לסיום הסכסוך סיום שאינו יכול לבוא אלא על בסיס פשרה בין התביעות התקפות והסותרות של הצדדים. הספר הזה הולך בדרך אחרת. כאן אני מבקש להזמין את עצמנו, הקוראים הישראלים, להתמודד עם הנרטיב הספּציפי שלנו, דרך התבוננות ביקורתית בחלק מן המיתוסים העיקריים שעומדים בבסיסו. אמר החכם באדם: "טוֹבָה תּוֹכַחַת מְגֻלָּה מֵאַהֲבָה מְסֻתָּרֶת (משלי כז, 5). להבנתי, חיוני להאיר ולחשוף את שכבות הבדיה שבמיתוסים דווקא משום שהם משמשים "חסמים תודעתיים" המעכבים ומונעים את יישוב הסכסוך הישראלי פלסטיני. זהו תהליך הדורש אומץ לב.

ההיסטוריון התוניסאי מוחמד טאלבּי, המצוטט בספרו של עמנואל סיון מיתוסים פוליטיים ערביים, היטיב לתאר זאת: "ניתוח היסטורי אמין עשוי לחולל מהפכה במנטליות שלנו... מישקעים עבשים המרעילים את אישיותנו הקיבוצית משתקים אותה ומגבילים את חופש תנועתה. יכולים אנו להשתחרר מאחיזתם של כל אלה רק באמצעות בחינה נוקבת ונועזת שתאפשר לנו למיין מהם את האלמנטים שנגזר עליהם להשתייך לתחום העבר גרידא. רק אז נוכל לעצב מחדש את אישיותנו בהווה, ולהגביר את כוח חיותה, בלי להתנתק מעברינו". כפי שציינתי, חברוֹת אנושיות מורכבות מבני אדם, והן זקוקות למיתוסים, שלעיתים מניעים אותן בעוצמה רבה פי כמה מאשר התבונה עצמה. לכן תהיה זו טעות לנסות "לנתץ" את המיתוסים ולהעלים אותם מהשיח הציבורי.

הסופרת שולמית הראבן, במאמר בעיתון ידיעות אחרונות, קראה לדו קיום של האירוע העובדתי עם האירוע המיתי, דו קיום שיהיה בו מקום לשניהם. אייל נווה פיתח את הקו הזה מתוך כוונה ליצור קשר דיאלקטי של שילוב וניגוד בין השניים. לטענתו יש להשתמש בדיאלקטיקה הזאת כאתוס חינוכי המזמן ומעודד למידה דיאלוגית: קידוש המיתוס יכול להוביל לאשליה הנושאת בחוּבּה מחיר קשה, וניתוץ המיתוס עלול להוביל לניכור ולהעצמת הציניות בקרב הקהל כלפי הציונות ותולדות הסכסוך. במילים אחרות, יש טעם להיזהר ב"חשיפת האמת" בפני אלה שהאמינו במשך זמן רב מדי בשקר, כדי שהמהלך הזה ישחרר אותם אבל לא יקרע אותם לגזרים.

ברצוני להדגיש במיוחד כי אין בהתמודדות הזאת כדי לפגוע, לכרסם, או לבטל את תוקפה וצידוקה של התביעה הציונית למדינה של העם היהודי בארץ ישראל. הקהילה הבינלאומית הכירה בזכותו של העם היהודי להגדרה עצמית בארץ ישראל החל בהצהרת בלפור ב 1917, דרך ועידת סן רמו ב 1920, אישור כתב המנדט על ידי חבר הלאומים ב 1922, החלטת החלוקה ב 1947, קבלת ישראל לאו"ם ב 1949, וכלה בהחלטות מועצת הביטחון 242 לאחר מלחמת ששת הימים ב 1967 ו 338 לאחר מלחמת יום הכיפורים ב 1973. במגילת העצמאות נכתב כי הקמתה של מדינת ישראל מבוססת "על יסוד החלטת עצרת האומות המאוחדות" (החלטת החלוקה מספר 181): הזכות הזאת התבססה על ההכרה ביהודים כעם בעל זכות טבעית להגדרה עצמית במולדתו, כבעל רציפות היסטורית בקשר שלו לארץ ישראל, וכסוגיה מוסרית שיש לתת לה מענה בדמות מדינה עצמאית. הביקורת הפנימית אינה הצדקת האחר אלא שידוד מערכות פנימי.

הספר הזה בא לחזק את החברה הישראלית ולא להחליש אותה. ונֹאמר גם זאת: אין ספק שלפלסטינים, מצידם, יש עבודה דומה לעשות בבירור המיתוסים שלהם הקשורים בסכסוך. כפי שכתב הפובליציסט הלבנוני חאזם סאריה בעיתון א שַרְק אל אַוּסַט באוגוסט 2020, "צריך לשאוב ולסלק מן המאבק הפלסטיני את השומנים של ההיסטוריה, האלוהות והגורל, כי בגלל כל אלה הגוף סובל מהשמנת יתר חולנית עד כדי כך שאינו יכול לזוז [...] המאבק הפלסטיני יצטרך לחזור אל המציאות ואל ההיסטוריה".

כאן, בספר הזה, הדיון הוא בינינו, הישראלים, על המיתוסים שלנו: רק אם נדע להפריד בכל מיתוס את הילת הבדיה מגרעין האמת, נוכל להבין אל נכון כיצד בנוי הנרטיב שלנו, וכך נוכל אולי לקבל את הרעיון שגם בנרטיב של האחר, הפלסטיני, ישנו גרעין של אמת מתחת לשכבות הבדיה. כי כשדברים משתנים בתוכנו הם משתנים גם סביבנו. זהו מהלך חיוני לכל מי שמבקש באמת ובתמים, ולא כמס שפתיים להגיע יום אחד להסדר שבו ישראלים ופלסטינים יחיו אלה לצד אלה כשכנים, ולא כאויבים.