דב חנין ודני פילק בתגובה לחנוך מרמרי

לא אנשים מיואשים מחוללים תמורה, אלא אנשים שהשתכנעו כי יכול להיות אחרת. דב חנין ודני פילק מגיבים על ביקורתו של חנוך מרמרי על ספרם "מה לעשות עכשיו"

ספר אופטימי המיועד גם לפסימיסטים — כך הגדרנו את "מה לעשות עכשיו", ספרנו המשותף. החודשים שחלפו מאז הספר יצא לאור מעידים, אולי, שיש לא מעט פסימיסטים המוכנים להתמודד עם אתגר האופטימיות: מהדורה חמישית של הספר כבר אוזלת מהשוק ודיונים לימודיים עליו מתקיימים בכל הארץ — בתל אביב ובנצרת, בירושלים ובחיפה, בבאר שבע ובנהריה. אנחנו שמחים על העניין שהספר מעורר ומודים גם לחנוך מרמרי על הסקירה הרחבה והמלים החמות שכתב עלינו ("ספרים", 13.12.2019).

מרמרי מעלה כמה שאלות שהתעוררו אצלו בעקבות הקריאה. הצטערנו שהוא לא דן בתשובות שאנחנו מציעים לשאלות האלה בספר עצמו. אכן, זה ספר שבו כל אחד מהפרקים הוא נדבך הבנוי על קודמיו ולכן אי אפשר לנתק את המלצות העשייה שלנו מהניתוח שעליו הן מבוססות.

הנה דוגמה אחת: מרמרי לא מבין למה אנחנו מתכוונים כשאנחנו מציעים לחשוב מחוץ לקופסה המקובלת. ננסה להסביר. אם הסדר החברתי־הפוליטי אכן אינו טוב לרוב האנשים בחברה — כפי שאנחנו טוענים — כיצד הוא ממשיך להתקיים? כיצד הוא מצליח להשיג את ההסכמה של רוב האנשים בחברה לקיומו?

מרמרי טוען שמהפכות מתרחשות רק כאשר אנשים נואשים. אנחנו חלוקים על הטענה הזו. אנשים מיואשים לא עושים שינוי אלא מוותרים על מאבק. במציאות ייאוש הוא גשר שמעביר לפאסיביות את מי שצריך שינוי ומאפשר ניצחון למי שמרוויח מהמצב הקיים. ומהפכות מתרחשות לא כשאנשים מתייאשים אלא דווקא כאשר הם משתכנעים שיכול להיות אחרת, הרבה יותר טוב.

מתי ואיך זה יכול לקרות? התשובות שאנחנו מציעים לשאלת התמשכותו של סדר חברתי בעייתי מבוססות על שני מושגים שפיתח התיאורטיקן המרקסיסטי האיטלקי אנטוניו גראמשי: הגמוניה ובלוק היסטורי. בניגוד לתפישה השגורה של המלה הגמוניה, אנחנו תופשים אותה כמהלך חברתי־פוליטי שבו ראייה מסוימת של העולם נתפשת כקומון־סנס וכל האלטרנטיבות לה נתפשות כנון־סנס.

כדי לאתגר את ההגמוניה, אנחנו טוענים, צריך קודם כל לדעת לשחרר את הדמיון הפוליטי ולהיות מסוגלים לתאר איך יכול להיראות סדר חברתי אחר ואיך הוא יכול להתאפשר. אשר על כן, אנחנו מקדישים מקום נרחב בספר לא רק לשאלה איך יכולה להיראות ישראל האחרת, שאליה אנחנו שואפים, אלא גם לשאלה איך ניתן להגיע אליה. לשם כך אנחנו מציעים שורה של "תוכניות מעבר" — פתרונות לבעיות חברתיות וכלכליות עכשוויות שחורגים מהסדר הקפיטליסטי המקובל אצלנו לעבר היגיון אחר, סוציאליסטי ומקיים.

הסדר הקיים נשען גם על בלוק היסטורי — קואליציה מורכבת של קבוצות חברתיות — התומכות בו מנימוקים שונים. בתוך בלוק היסטורי קיימים ניגודים פנימיים — כמו אלה שבין החרדים ליוצאי ברית המועצות החילונים, שתי קבוצות שהיו שותפות בקואליציית הכוחות שהימין בישראל הצליח לייצר. כדי ליצור שינוי צריך להבין את מהויות החיבורים הנמצאים בצד השני ולדעת לעבוד מולם כדי להחליש אותם ולהחליף אותם בחיבורים חברתיים אחרים, תומכי שינוי.

צורת חשיבה כזאת חסרה מאוד אצל רבים ממתנגדי הימין בישראל, שלעתים קרובות אפילו מסייעים — בצורת ההתבטאות והפעולה שלהם — דווקא לחיזוק הדבק המחבר את מרכיבי בלוק הימין (ובה בעת לפירוק החיבורים האפשריים בצד שלנו). מבחינתנו לא מדובר כאן בדיון אקדמי תיאורטי. אנחנו מתארים בספר כמה וכמה דוגמאות למאבקים שהצליחו, כאן בישראל, בזכות יכולת לאתגר את החשיבה ההגמונית וליצור, ולו לרגעים ספורים, חיבורים אחרים בין הכוחות החברתיים. כזה היה המאבק המנצח נגד גירוש מבקשי המקלט לאפריקה בתחילת 2018.

במקום לשוב ולשחזר את המתכונת המוכרת של התבססות על ההתנגדות לגירוש של ציבור ליברלי מבוסס, "צפון תל־אביבי" (מתכונת שמאפשרת לבנימין נתניהו לשוב ולסמן את "השמאל" כאנשים שתמיד דואגים רק "לאחרים" לערבים, לאפריקאים, ואף פעם לא רואים את המצוקה "שלנו", עמך־ישראל) — המאבק נבנה הפעם מדרום תל אביב, על בסיס התגייסות של תושבי השכונות המזרחיות והעניות שנתניהו התיימר לדבר בשמם.

חשוב להדגיש: "דרום תל אביב נגד הגירוש" לא היה קמפיין של סולידריות מצפונית עם מצוקת מבקשי המקלט, אלא מאבק המבוסס על אינטרסים משותפים, על ההבנה שיש קשר בין גירוש האפריקאים לבין פינוי של תושבים ותיקים בדרום העיר לטובת פרויקטים נדלניסטיים, על ההבנה שהבעיה האמיתית של תושבי הדרום הוותיקים איננה מבקשי המקלט, אלא מדיניות ממשלתית ועירונית הפוגעת בתושבי הדרום כולם.

שחרור הדמיון נדרש, על כן, גם ביחס לצורת הפעולה שלנו בהווה. אנחנו מציעים לא להסתפק בהתנגדות לעוולות הקיימות, אלא לפתח מגוון צורות של "התנגדות בונה" — עשייה שמסמנת חלופה מוחשית כבר בתוך המציאות העכשווית. דוגמה טובה להתנגדות בונה כזאת אפשר למצוא, למשל, בפעילותה של תנועת "עומדים ביחד", שבה שנינו פעילים, מול חוק הלאום.

מטרה אופרטיבית מרכזית של חוק הלאום היתה, כזכור, פגיעה במעמדה של השפה הערבית ודחיקתה מהמרחב הציבורי. אשר על כן, מעבר להפגנות נגד חוק הלאום ולדרישות לביטולו, "עומדים ביחד" יזמה קמפיין של "תו דו־לשוני" — פנייה לבתי קפה, מסעדות ובתי עסק בכלל להפוך את עצמם לידידותיים למשתמשי שתי השפות — למשל בשילוט ובתפריטים. מהלך כזה, ככל שיצליח, ינכיח יותר את השפה הערבית במרחב הציבורי, בניגוד לכוונותיו של חוק הלאום.

דוגמאות אלו קשורות לאופן שבו אנו מבינים אופטימיות. האופטימיות שלנו איננה אמונה שהעתיד חייב להיות טוב יותר, אלא הבנה שהוא לא חייב להיות גרוע יותר — הבנה של ההיסטוריה האנושית כפתוחה לאפשרות שבני אדם הפועלים ביחד יכולים להפוך את החברה לצודקת ושוויונית יותר.

בדיוק ההבנה הזאת היא שמאפשרת לא להיכלא במקום של חוסר אונים או של המתנה לרגע קסום שיגיע בלי קשר אלינו. וזאת נקודה חשובה שמרמרי, לצערנו, מחמיץ.

הספר שלנו איננו נבואה שתגשים את עצמה במנותק מהקוראים. מרמרי מציע לבחון אותו על ידי השארתו סגור בכספת ופתיחתו מחדש בעוד חמש שנים. אנחנו קוראים לנהוג באופן הפוך. אם הספר יישאר סגור הוא לא יתרום למאמץ השינוי ואם תומכי השינוי יסתפקו בהמתנה לישועה שתגיע בלי קשר למעשיהם — השינוי לא יתרחש. השינוי יתרחש רק אם נדע לייצר חלופה להגמוניה ונפתח מערכת של בריתות חברתיות שייצרו מחנה אוהלים גדול ומגוון של כוחות שינוי. הספר שלנו הוא הזמנה לצאת לדרך הזאת.