לחוצים? זה חברתי

"שבוע אחד בלבד לפני חתונתו הראה הסופר הרוסי לב טולסטוי, אז בן שלושים וארבע, את יומנו האישי לארוסתו סוניה, בת שבע-עשרה בלבד. היא היתה המומה כשגילתה את האמת על חיי ההוללות שלו ועל עברו המיני המביך, שכלל פרשיית אהבים לוהטת עם בת איכרים מקומית שילדה לו ילד לא חוקי.

סוניה כתבה אז ביומנה: "הוא אוהב לְענות אותי ולראות אותי בוכה... מה הוא עושה לי? לאט-לאט אסוג ממנו כליל וארעיל את חייו". כך החליטה עוד לפני שהחלו ההכנות לחתונתם.

"לחוצים? זה חברתי" פרק מתוך רב המכר "אינטליגנציה חברתית" מאת דניאל גולמן

ההתחלה הזאת, שלא בישרה טובות, היתה המבוא הרגשי לארבעים ושמונה שנות נישואין. קרב הנישואין האֶפּי והסוער של טולסטוי היה זרוע בהפסקות-אש ארוכות אשר בהן ילדה סוניה שלושה-עשר ילדים, ופיענחה והעתיקה שוב ושוב בשקידה את כתב-ידו הסבוך של טולסטוי, עשרים ואחד אלף דפים ובכללם מלחמה ושלום ואנה קָרֶנינה.

למרות שירותה המסור, באותן שנים כתב טולסטוי ביומנו על סוניה: "חוסר ההגינות שלה והאגוֹאיזם השקט שלה מפחידים ומענים אותי".

ואילו סוניה כתבה ביומנה: "איך אפשר לאהוב חרק שאינו חדל לעקוץ?"

באמצע חייהם נראו הנישואין שלהם, כפי שהם מתועדים ביומניהם הפרטיים, כאילו התפוררו לגיהינום בלתי נסבל לשניהם, שהתגוררו כאויבים תחת קורת גג אחת. לקראת סוף חייהם – וזמן קצר לפני מותו, כשטולסטוי נמלט מביתו המסוכסך באישון לילה – כתבה סוניה: "בכל יום באות מכות טריות וחורכות את ליבי". והמכות החורכות האלו, הוסיפה, "מקצרות את חיי".

הייתכן שסוניה צדקה? האם יחסים סוערים כאלה מקצרים את החיים? בוודאי שלא נוכל להוכיח זאת על-פי המקרה שלהם – לב טולסטוי מת בגיל שמונים ושתיים, וסוניה חָיְתה עוד תשע שנים אחריו, ומתה בשנתה השבעים וארבע.

השאלה כיצד גורמים אֶפּיגנטיים "רכים" יכולים להשפיע על בריאותנו היא שאלה מדעית חמקמקה. האם אם משפיעים בכלל, ובאיזו מידה – על כך אפשר להשיב באמצעות בדיקה של אלפי אנשים לאורך שנים רבות. כמה מחקרים חשובים מעלים את האפשרות שמספר האנשים הקרובים בחייו של אדם מנבא בריאות טובה יותר, אבל הם מחמיצים את העיקר: לא הכמות חשובה כאן, אלא האיכות. מה שחשוב הרבה יותר לבריאותנו אינו המספר המוחלט של הקשרים החברתיים שיש לנו, אלא האיכות הרגשית של יחסינו.

כפי שמזכירים לנו בני הזוג טולסטוי, היחסים עשויים, בקלות דומה, להיות מקור למצוקה או לשמחה. בחלק העליון של המרכזים הרגשיים, לתחושה שהאנשים המעורבים בחיינו תומכים בנו רגשית יש השפעה בריאותית חיובית. הקשר הזה מתגלה בצורה החזקה ביותר אצל אנשים שמצבם שברירי מלכתחילה.

לדוגמה, במחקר שנערך בקרב זקנים שאושפזו בגלל בעיות לב, מי שלא היה להם מישהו שיתמוך בהם מבחינה רגשית נָטוּ פי שלושה לסבול מאירוע נוסף שחִייב חזרה לבית החולים, לעומת מי שהיו להם יחסים חמים עם קרובי משפחתם או עם ידידים.

נראה שהאהבה יכולה להשפיע על הבריאות. במחקר שנערך בקרב גברים שקיבלו אַנְגִיוֹגרפיה, כחלק מטיפול במחלת לב כלילית, התברר כי אצל מי שיקיריהם היו תומכים פחות התגלו חסימות בשיעור גבוה בכארבעים אחוזים לעומת מי שדיווחו על יחסים חמים יותר. ולהפך, נתונים שנאספו בכמה מחקרים אֶפּידֶמוֹלוֹגיים נרחבים מצביעים על כך שיחסים רעילים מעלים את הסיכון למחלה ולמוות לא פחות מעישון, מלחץ-דם גבוה או מכולסטרול, מהשמנת יתר ומחוסר פעילות גופנית. היחסים משפיעים בשתי דרכים: הם עשויים לחצוץ בינינו לבין מחלות, או שהם עלולים להעצים את פגעי הזיקנה והחולי.

כמובן, היחסים לבדם מספרים רק חלק מן הסיפור – גורמי סיכון אחרים, מרגישוּת גנטית ועד עישון, ממלאים תפקיד. אבל הנתונים מציבים בבירור את היחסים הבין-אישיים בין גורמי הסיכון האלה. וכעת, לאחר שהמוח החברתי כבר זכה להכרה בתור החוליה הביולוגית החסרה, מדע המוח החל לבדוק את הנתיבים הביולוגיים שדרכם נכנסים האחרים אל מתחת לעורנו, לטוב או לרע.

מלחמת הכול בכול

"הוֹבְּס" הוא השם שנתנו החוקרים לבַּבּוּן זכר חזק שנראה פולש ללהקה שחָיְתה בג'ונגלים של קניה. בהתאם לרוחו הקודרת של האיש שעל שמו נקרא הקוף – הפילוסוף בן המאה השבע-עשרה תומס הוֹבְּס, אשר כתב כי מתחת לציפוי הדק של הציוויליזציה החיים הם "מטונפים, גסים וקצרים" – התכונן הבבון הזה להילחם בכל מאודו על מקומו בראש ההייררכיה של הקבוצה.

השפעתו של הובס על הזכרים האחרים נמדדה בדגימות קוֹרְטיזוֹל מִדמם, והתברר כי התוקפנות הגסה שלו שילחה גלים דרך המערכות האֶנְדוֹקְריניות של הקבוצה כולה.

במצבי לחץ, בלוטות יוֹתֶרֶת הכִּליה משחררות קורטיזול – אחד ההורמונים שאותם מגייס הגוף בזמן חירום. להורמונים האלה יש השפעות גופניות רבות, ובכללן גם כאלו המסוגלות לרפא פציעות גופניות בטווח הקצר.

בדרך כלל דרושה לנו רמה מתונה של קורטיזול, הפועל כמעין דלק ביולוגי למֶטַבּוֹליזם שלנו ועוזר בוויסות המערכת החיסונית. אבל אם רמת הקורטיזול בגופנו נשארת גבוהה מדי לפרקי זמן ממושכים, הגוף משלם על כך בבריאות לקויה. הפרשה כרונית של קורטיזול (והורמונים נלווים) משפיעה על מחלות לב וכלי דם, פוגעת במערכת החיסונית, מחריפה מקרים של סוכרת ושל לחץ-דם גבוה, ואפילו הורסת נוירונים בהיפּוֹקַמְפּוּס.

אפילו כשהקורטיזול מגביל את ההיפוקמפוס, הוא גם מספק דלק לאָמיגְדָלָה, ממריץ את צמיחת הענפים במרכז הפחד. נוסף על כך, רמת קורטיזול גבוהה מקהה את יכולתם של האזורים החשובים בקליפת המוח הקדם-מִצחית לווסת את אותות הפחד המגיעים מהאמיגדלה.

ההשפעה העצבית המשולבת של רמה גבוהה מדי של קורטיזול היא משולשת. ההיפוקמפוס הפגום לומד בצורה מרושלת למדי, מחיל את הפחד לפרטים רגעיים שאינם רלוונטיים (כגון נימת דיבור אופיינית). המעגלים העצביים של האמיגדלה מתחילים להשתולל, והאזור הקדם-מצחי אינו מצליח להתאים את עצמו לאיתותים המגיעים מהאמיגדלה, המגיבה ברגישות יתר.

אצל קופים, המוח נשאר דרוך תמיד לאיתותים של זרים כמו הובס. אצל בני אדם, מצב כזה של דריכות ופעילות יתר נקרא "הפרעת דחק (stress) פוסט-טראומטית".

כאשר אנחנו קושרים דחק, או לחץ, לבריאות, המערכות הביולוגיות הקובעות הן מערכת העצבים הסימפָּתֶטית (SNS) והציר ההיפּוֹתָלָמי-פּיטוּיטָרי-אַדְרֶנָלי (HPA). כשאנחנו לחוצים, גם ה-SNS וגם ציר ה-HPA נענים לאתגר ומפרישים הורמונים המכינים אותנו להתמודדות עם מקרי חירום או עם איומים. אבל כדי לעשות זאת הם לוֹוים משאבים מן המערכת החיסונית וממערכת ההפרשות הפנימיות, בין השאר. הדבר מחליש את המערכות הללו, החשובות לבריאותנו, לפרקי זמן קצרים אך גם לשנים.

מעגלי ה-SNS וה-HPA מופעלים וכבים בהתאם למצבינו הנפשיים – מצוקה במצבים הרעים ואושר בטובים. הואיל ואנשים אחרים משפיעים על רגשותינו בעוצמה רבה כל-כך (דרך הדבקה רגשית, למשל), הקשר המקרי מתפשט מחוץ לגופנו, אל יחסינו.

השינויים הפיזיולוגיים הקשורים לעליות ולמורדות ביחסים אינם חשובים כל-כך. ואולם, אם המורדות נמשכים לאורך שנים, הם יוצרים רמה של דחק ביולוגי (המכונה גם "מטען אָלוֹסְטָטי") העלולה להאיץ את פריצתה של מחלה או להחריף את תסמיניה.

השפעתם של יחסים נתונים על בריאותנו תלויה בסך כל כמות הרעל או החומר המזין שהיתה להם לאורך חודשים ושנים. ככל שמצבנו שביר יותר – אחרי מחלה רצינית, כאשר אנחנו מחלימים מהתקף לב, בימי הזיקנה – כך תהיה ליחסים השפעה רבה יותר על בריאותנו.

טולסטוי ואשתו, המסוכסכים והסובלים אך מאריכי הימים, נראים כיוצאים מן הכלל, בדומה לאותה זקֵנה מופלגת שייחסה את אריכות ימיה לאכילת כמויות של קצפת ולעישון חפיסת סיגריות בכל יום.

ארסיותו של העלבון

אליזה יאנוֹביץ עמדה על עקרונותיה, אף כי שילמה על כך במקום עבודתה – ואולי גם ביתר לחץ-דם.

יאנוביץ היתה מנהלת המכירות המחוזית בחברת קוסמטיקה. באחד הימים ביקר מנהל בכיר בדלפק הבשמים בחנות הדגל של החברה בסן פרנסיסקו, והורה ליאנוביץ לפטר את אחת המוכרות הטובות ביותר שלה. הסיבה? לדעתו, המוכרת לא היתה מספיק מושכת – או, כלשונו, "לוהטת".

יאנוביץ, שלדעתה היתה העובדת לא רק כוכבת מכירות אלא גם בעלת הופעה ייצוגית בהחלט, מצאה את דרישתו של המנהל מופרכת ודוחה. היא סירבה לפטר את המוכרת.

מייד אחר-כך דומה היה כי הממונים על יאנוביץ שינו את דעתם עליה. אף שהיא נבחרה זה לא כבר למנהלת המכירות של השנה, פתאום העירו לה שוב ושוב על טעויות שעשתה כביכול. היא חששה ש"תופרים לה תיק" כדי לאלץ אותה להתפטר.

בחודשים הקשים האלה החלה יאנוביץ לסבול מלחץ-דם גבוה. כשיצאה לחופשת מחלה, החברה פיטרה אותה.

יאנוביץ תבעה את מעסיקיה.

בלי קשר לאופן שבו יסתיים המשפט (בזמן כתיבת הדברים האלה המשפט עדיין בעיצומו) עולה השאלה, האם לחץ-הדם הגבוה שלה נגרם בחלקו בשל יחסם של הממונים עליה.

מחקר שנערך בבריטניה בדק עובדים בשירותי הבריאות שהמפקחים עליהם התחלפו לסירוגין מדי יום – האחד הפחיד אותם, ואת השני הם חיבבו. בימים שבהם עבד שם המנהל המפחיד, לחץ-הדם שלהם  עלה בכ-13 יחידות בממוצע בלחץ סיסְטוֹלי, ובכ-6 יחידות בממוצע בדיאסְטוֹלי (מ-75.113 ל-81.126). המספרים האלה אומנם נמצאים עדיין בתחום הבריא, אבל לעלייה כזאת, אם היא נמשכת לאורך זמן, עלולה להיות השפעה קלינית משמעותית; כלומר, היא עלולה להאיץ התקף של יתר לחץ-דם אצל מי שממילא סובל מנטייה לכך.

מחקר שנערך בשוודיה בקרב עובדים ברמות שונות, ובבריטניה בקרב עובדי מדינה, הראה שאנשים בעמדות נמוכות בארגון מוּעדים פי ארבעה לפתח מחלות לב וכלי דם, לעומת מי שנמצאים בשלבים העליונים בסולם ואשר אינם צריכים לסבול ולהשלים עם גחמות של ממונים כמוהם עצמם. שיעור מחלות הלב הכליליות אצל עובדים המרגישים שנמתחת עליהם ביקורת בלתי הוגנת, או אצל מי שהממונים עליהם אינם מוכנים להקשיב לבעיותיהם, גבוה בשלושים אחוזים לעומת מי שמרגישים שהם זוכים ליחס הוגן.

המנהלים ההייררכיים הנוקשים נוטים לסמכוּתניוּת יתֵרה: הם אינם מסתירים את הבוז שהם רוחשים לכפופים אליהם, שמדרך הטבע נוטים עקב כך להרגיש תערובת של עוינות, פחד וחוסר ביטחון. עלבונות, שעשויים להיות עניין של שיגרה אצל מנהלים סמכותניים שכאלה, מאששים את כוחם של המנהלים ומגבירים את תחושת חוסר האונים והפגיעוּת אצל הכפופים להם.

ומכיוון שמשכורתם, קביעוּתם והביטחון במקום העבודה תלויים במנהל, העובדים נוטים לדאוג ולחשוש מפני כל אינטראקציה, ומפרשים אפילו חילופי דברים שליליים-במקצת כאותות מבשרי רע. ואכן, בדרך כלל, כמעט כל שיחה עם מישהו במעמד גבוה יותר במקום העבודה מעלה את לחץ-הדם הרבה יותר משיחה דומה עם עובד בעמדה מקבילה.

נבחן למשל את האופן שבו אנשים מתמודדים עם עלבון. ביחסים בין שווים אפשר להתנגד לעלבון ולתבוע התנצלות. אבל כשהעלבון בא ממישהו בעל עוצמה, הכפופים לו (אולי בחוכמה) מדחיקים את כעסם ומקבלים את הדין. אבל בעצם הסבילות הזאת – כשהעלבון עובר בלא מחאה – ניתָן לממונה מעין אישור להמשיך ברוח זו גם להבא.

אצל אנשים שהגיבו בשתיקה על עלבונות ניכרה עלייה בלחץ-הדם. כאשר המסרים המשפילים נמשכים לאורך זמן, האדם המתאפק מרגיש חסר אונים יותר ויותר, חרֵד, ובסופו של דבר מדוכא – וכל אלה, לאורך זמן, מגבירים במידה ניכרת את הסבירות ללקות במחלות לב וכלי דם.

באחד המחקרים לבשו מאה גברים ונשים מִתקנים שמדדו את לחץ-הדם שלהם בכל פעם שקיימו אינטראקציה עם מישהו. כשהיו עם בני משפחה או עם ידידים קרובים, לחץ-הדם שלהם ירד; האינטראקציות היו נעימות ומרגיעות. כשהיו עם מישהו מרגיז ניכרה עלייה בלחץ-הדם. אבל הקפיצה הגדולה ביותר אירעה כשהיו בחברת אנשים שעוררו בהם רגשות דו-משמעיים: הורה שתלטן, בן זוג קל-דעת, חבר תחרותי. בוס הפכפך מצטייר כאבטיפוס, אבל אותה דינמיקה פועלת בכל מערכות היחסים שלנו.

אנחנו משתדלים להתרחק מאנשים שחברתם אינה נעימה לנו, אבל אנשים רבים בחיינו, שאיננו יכולים להימנע מהם, משתייכים לקטגוריה "מעורבת": לפעמים הם נותנים לנו הרגשה טובה, ולפעמים – הרגשה איומה. יחסים דו-משמעיים גובים מחיר רגשי; אין לִצפות מראש מה יקרה בכל אינטראקציה, כל אינטראקציה עלולה להביא לפיצוץ, ולפיכך כל אינטראקציה תובעת דריכוּת ומאמץ מוגברים.

מדע הרפואה הצביע על מנגנון ביולוגי הקושר ישירות בין יחסים רעילים לבין מחלת לב. מתנדבים בניסוי שעסק במצבי לחץ התבקשו להתגונן מפני האשמת שווא שגנבו מחנוּת. כשהם דיברו, המערכת החיסונית ומערכת הלב וכלי הדם שלהם התגייסו בשילוב קטלני. המערכת החיסונית הפרישה לימְפוֹציטים מסוג T, ואילו דופנות כלי הדם הפרישו חומר שנקשר לתאי ה-T האלה וגורם להיווצרות רובד סותם-עורקים, המכונה אֶנְדוֹתֶליון, על הציפוי הפנימי.

הנתון המפתיע ביותר מבחינה רפואית הוא שאפילו לחצים קלים יחסית מביאים, כנראה, להפעלתו של המנגנון הזה. יש לשער כי תגובת השרשרת הזאת, המובילה ממצוקה לאֶנְדוֹתֶליון, חושפת אותנו לסיכון למחלת לב אם מפגשים מלחיצים מעין אלה נהפכים לחלק משיגרת היומיום שלנו.

השרשרת המקרית

אומנם טוב ויפה למצוא מִתאם בין יחסים מלחיצים לבריאות רעועה, ולזהות נתיב או שניים ברשת מקרית אפשרית, אבל למרות קיומם של מחקרים אקראיים המצביעים על מנגנונים ביולוגיים, רבים הספקנים הטוענים כי גורמים שונים מאוד עשויים למלא כאן תפקיד. לדוגמה, אם יחסים בין-אישיים גורמים לשתייה או לעישון מוגברים, או לנדודי שינה, ייתכן שיש סיבה מיידית יותר לפגיעה בבריאות. כך, החוקרים ממשיכים לחפש קשר ביולוגי מובהק, שיהיה מובחן בבירור מן הסיבות האחרות הללו.

כאן נכנס לתמונה שלדון כוהן (Cohen), פסיכולוג מאוניברסיטת קַרנגי מֶלון, שבכוונה תחילה הדביק מאות אנשים בהצטננות. כוהן אינו אדם רע מטבעו – הכול נעשה למען המדע. בתנאים מבוקרים בקפדנות הוא חשף את המתנדבים לווירוס שגורם להצטננות רגילה. כשליש מהנחשפים לווירוס פיתחו את כל מיגוון התסמינים, והיתר יצאו בלא פגע. התנאים המבוקרים איפשרו לו לקבוע מדוע.

באותם חמישה ימים נבדקו הפרשות האף שלהם, כדי לגלות סימנים טכניים להצטננות (כגון משקלה הכללי של רירית האף), ונוכחותו של הווירוס המסוים. כמו כן נלקחו מהם דגימות דם לבדיקת נוגדנים.

כך מדד כוהן את ההצטננות בדייקנות שמעבר לספירת אפים דולפים והתעטשויות.

ידוע לנו כי רמות נמוכות של ויטמין סי, עישון ושינה גרועה מעלים את הסבירות לזיהום. השאלה היא, האם כך הדבר גם באשר ליחסים מלחיצים? כוהן עונה: בהחלט.

כוהן מייחס ערכים מספריים מדויקים לגורמים המביאים לכך שאדם אחד נדבק בהצטננות בעוד חברו נשאר בריא. במחקר שערך, מי שסבלו מקונפליקט אישי מתמשך נטו להצטנן פי 2.5 לעומת האחרים, מה שמעמיד יחסים מעורערים בשורה אחת עם חוסר בוויטמין סי ועם שינה רעועה. (עישון, ההרגל המזיק ביותר לבריאות, עשה את האנשים פגיעים להידבקות פי שלושה.) קונפליקטים בני חודש או יותר, התברר, מגבירים את הרגישות, אבל ויכוח מקרי מדי פעם בפעם לא התגלה כסיכון בריאותי.

ויכוחים מתמידים אומנם מזיקים לבריאות, אבל אם נתבודד אפשר שנגרום לעצמנו נזק רב יותר. בהשוואה למי שיש להם רשת עשירה של קשרים חברתיים, מי שהיו להם פחות יחסים קרובים נטו פי 2.4 ללקות בהצטננות, מה שעושה את הבדידות למסוכנת אפילו יותר מעישון!

ככל שאנו יוצרים קשרים חברתיים רבים יותר, כן פוחתת רגישותנו להידבק בהצטננות. הדבר נראה מנוגד לשכל הישר: האם איננו מגבירים את הסבירות להיחשף לווירוס ההצטננות ככל שאנחנו נפגשים עם יותר בני אדם? כמובן. אבל קשרים חברתיים תוססים ממריצים את מצב-רוחנו הטוב ומגבילים את מצב-הרוח הרע, מדכאים את רמת הקורטיזול ומחזקים את תפקודה של המערכת החיסונית בעת לחץ25. נראה כי היחסים עצמם מגוננים עלינו מפני סכנת החשיפה לאותו וירוס עצמו שאליו הם חושפים אותנו.

תפיסת הרֶשע

אליזה יאנוביץ אינה לבדה בהשפלות שספגה בעבודתה. אישה שעבדה בחברת תרופות שלחה לי את ההודעה הבאה:

יש לי התנגשויות אישיות עם הממונָה עלי, שאינה אישה נחמדה במיוחד. בפעם הראשונה בקריירה המקצועית שלי, הביטחון העצמי שלי התערער – והואיל והיא מיודדת עם כל בעלי העמדות הבכירות בחברה שלי, אני מרגישה שאין לי מפלט. כל זה עושה אותי ממש חולה מרוב לחץ.

האם היא רק מדמה קשר בין הממונה המלחיצה במקום עבודתה לבין המחלה הפיזית? אולי.

מצד שני, מצוקתה תואמת היטב לממצאי אנליזה של 208 מחקרים, שהשתתפו בהם 153,6 אנשים שנחשפו ללחצים, החל מקולות רמים ודוחים ועד לעימותים עם אנשים דוחים לא פחות. מכל סוגי הלחץ, הגרוע ביותר היה להיות מטרה לביקורת קשה בלי יכולת לעשות דבר בעניין – כמו שקרה ליאנוביץ ולָעובדת בחברת התרופות שהסתכסכה עם הממונה עליה.

את הסיבה לכך גילתה מרגרט קימני (Kemeny), מומחית לרפואה התנהגותית בבית הספר לרפואה באוניברסיטת קליפורניה בסן פרנסיסקו, שניתחה, בשיתוף עם סאלי דיקֶרסון (Dickerson) מאות מחקרים על מצבי לחץ. איומים או אתגרים, אמרה לי קימני, הם עניין מלחיץ ביותר "כשיש לכך קהל, ואתה מרגיש ששופטים אותך".

תגובות לחץ – בכל המחקרים – נמדדו על-פי העלייה ברמת הקורטיזול. העליות התלולות ביותר ברמת הקורטיזול מתרחשות כאשר מקור הלחץ הוא בין-אישי; לדוגמה, כשהושיבו מישהו כשופט מול מתנדב שהיה צריך לחסר את המספר 17 מ-242,1 – ואז להמשיך לחסר 17 מהתוצאה, וזאת מהר ככל האפשר. כאשר נבדק ביצע את המשימה המעיקה הזאת תחת עינו הפקוחה של שופט, ההשפעה על רמת הקורטיזול היתה גדולה כמעט פי שלושה בהשוואה למקרים של לחץ דומה אך בלתי אישי.

דמו לעצמכם שאתם ניגשים לראיון עבודה. בעודכם מדברים על הכישורים ועל המומחיות המכשירים אתכם, לפי דעתכם, למִשרה המוצעת, קורה משהו מביך: אתם רואים את המראיין מגיב בהבעה קפואה ומשרבט משהו על פיסת נייר. ואם לא די בכך, הוא מעיר הערה ביקורתית שממעיטה בערך כישוריכם.

זה היה המצב המעיק שאליו נקלעו המתנדבים בניסוי שנועד למדוד לחץ חברתי. הנבדקים, שאכן חיפשו עבודה, באו לראיון תרגול. אבל ה"תרגול" היה למעשה מבחן לחץ. זהו מִבדק שפּוּתח על-ידי חוקרים גרמנים ושימש במעבדות בכל העולם בעקבות הצלחתו להפיק נתונים מאַלְפים. המעבדה של קימני השתמשה דרך קבע באחת הגירסאות של הבדיקה כדי לאמוד את השפעתו הביולוגית של הלחץ החברתי.

דיקרסון ורימני טוענות כי הידיעה שאנחנו נתונים להערכה מאיימת על "האני החברתי", כלומר על האופן שבו אנחנו רואים את עצמנו מבעד לעיניו של הזולת. תחושה זו של הערך והמעמד החברתי שלנו – ולפיכך של הערך העצמי שלנו – מתקבלת מן המסרים המצטברים שמשדרים לנו הסובבים אותנו באשר לאופן שבו הם תופסים אותנו. איומים כאלה על מעמדנו בעיני הזולת הם בעלי עוצמה ביולוגית רבה מאוד, כמעט כאיום על עצם קיומנו. בסופו של דבר, המשוואה הבלתי מודעת אומרת שאם איננו רצויים, אנחנו עשויים להרגיש לא רק בושה אלא דחייה מוחלטת.

תגובה עוינת ומלחיצה של המראיין יכולה לגרות את ציר ה-HPA לייצר רמת קורטיזול גבוהה הרבה יותר מכל הדמיית לחץ אחרת שנבדקה אי-פעם במעבדה. מבחן הלחץ החברתי מעלה את רמת הקורטיזול הרבה יותר מכל מבחן מעבדה קלסי אחר, שבו צריכים המתנדבים לפתור בעיות מתמטיות קשות יותר ויותר בזמן קצוב, עם רעש-רקע מרגיז ועם זמזם מעצבן המתריע על שגיאות – אבל בלי נוכחות של אדם המעיר הערות מכוערות.

מבחנים בלתי אישיים נשכחים כעבור זמן קצר, אך בדיקה שיפוטית עלולה להכיל מנה חזקה – ומתמשכת במיוחד – של בושה.

למרבה ההפתעה, שופט סמלי הקיים רק במחשבתנו יוצר מנת חרדה גדולה לא פחות. קהל וירטוּאלי יכול להשפיע על מערכת ה-HPA בעוצמה רבה לא פחות מקהל חי, מסבירה קימני, כי "ברגע שחושבים על משהו, יוצרים ייצוג פנימי שפועל על המוח", וזאת במידה דומה לזו שבה היתה פועלת עליו המציאות שהוא מייצג.

הרגשה של חוסר אונים מוסיפה לחץ. במחקרי הקורטיזול שניתחו דיקרסון וקימני, איומים נתפסו כגרועים עוד יותר כשלא היתה שום דרך לעשות משהו בעניין. כשהאיום נמשך, לא חשוב אֵילו מאמצים נעשה, עליית הקורטיזול מתגברת. הדבר מקביל למצוקתו של מי שמוצא את עצמו מטרה לדעה קדומה מרושעת – או למצוקתן של אותן שתי נשים שהממונים עליהן התנכלו להן. יחסים רצופים בביקורת, בדחייה או בהצקה מחזיקים את ציר ה-HPA בפעילות-יתר מתמדת.

כאשר מקור הלחץ נראה בלתי אישי, כגון מערכת אזעקה מעצבנת שאיננו מסוגלים לנתקה, הוא אינו מאיים על הצורך הבסיסי ביותר שלנו להרגיש רצויים ושייכים. קימני מצאה כי במקרה של לחץ בלתי אישי שכזה, הגוף מתגבר על הקפיצה הבלתי נמנעת ברמת הקורטיזול בתוך ארבעים דקות בקירוב. אבל אם הסיבה היא שיפוט חברתי שלילי, רמת הקורטיזול נשארת גבוהה פרק זמן ארוך יותר בחמישים אחוזים, והיא נזקקת לשעה או יותר כדי לשוב לקדמותה.

מחקרים בדימוּת מוחי מראים אֵילו חלקים במוח מועדים להגיב בצורה החזקה ביותר לתפיסה כזאת של רשעות. כדאי להיזכר בפרק 5, בהדמיית המחשב במעבדתו של ג'ונתן כוהן בפרינסטון:

מתנדבים בסורק MRI שיחקו במשחק האולטימטום. המשחק דרש משני המשתתפים לחלק סכום כסף, כאשר האחד מציע אופן חלוקה שהאחר יכול לקבלה או לדחותה. כאשר מתנדב הרגיש שמציעים לו הצעה לא הוגנת, מוחו הראה פעילות בָּאינסוּלָה הקדמית, הפְּעילה במקביל להתעוררות רגשות של כעס ותיעוב. בהתאם, המתנדבים גילו סימני מרירות ונטו לדחות לא רק את ההצעה הזאת אלא גם את ההצעה שלאחריה, טובה ככל שתהיה. אבל כשהאמינו שה"שותף" למשחק הוא רק תוכנת מחשב, האינסוּלָה שלהם נותרה שקטה גם אם ההצעה נראתה חד-צדדית. המוח החברתי מבצע הבחנה חיונית בין נזק מקרי לנזק מכוּון, ומגיב בצורה חזקה יותר כשהפגיעה נראית כנובעת מרוע.

הממצא הזה עשוי לפתור חידה לקלינאים המנסים להבין את "הפרעת הדחק הפוסט-טראומטית" (PTSD): מדוע קטסטרופות בעלות עוצמה דומה מובילות לעיתים קרובות יותר לסבל מתמשך, אם הנפגע מרגיש כי הטראומה נגרמה בכוונה תחילה מידי אדם אחר, ולא היתה פעולה מקרית של איתני הטבע. הוריקנים, רעידות אדמה, וקטסטרופות אחרות מסוג זה, מותירים אחריהם הרבה פחות נפגעי PTSD מאשר מעשים מרושעים כגון אונס והתעללות גופנית. השפעות הלוואי של הטראומה, כמו כל מקרי הלחץ, גרועות יותר ככל שהנפגע מרגיש שכוּונוּ אליו באופן אישי.

מחזור 1957

ב-1957 פרץ אלביס פרסלי לתודעה הלאומית של אמריקה כשהופיע בתוכנית יום א' של אד סליבן, שהיתה אז התוכנית הנצפית ביותר בטלוויזיה. הכלכלה האמריקאית היתה בעיצומה של הפריחה הכלכלית שלאחר המלחמה, דווייט אייזנהאואר היה הנשיא, למכוניות היו סנפירי זנב גרוטסקיים, ובני נוער בילו במסיבות ריקודים בבתי הספר תחת עינם הפקוחה של המורים.

באותה שנה החלו חוקרים מאוניברסיטת ויסקונסין לחקור כעשרת אלפים תלמידי י"ב, כמעט שליש מכלל השנתון במדינה כולה. אותם בני נוער רואיינו שוב כשמלאו להם ארבעים, ושוב בהגיעם לאמצע שנות החמישים לחייהם.

אז, בהתקרבם לשישים וחמש, קבוצה מתוך אותם בוגרים נקראה למחקר-מעקב שערך ריצ'רד דייוידסון באוניברסיטת ויסקונסין והובא למעבדת ו.מ. קֶק (W.M. Keck) לדימוּת מוחי תפקודי ולהתנהגות. דייוידסון, שהשתמש באמצעים מתוחכמים בהרבה מן האמצעים שהיו זמינים ב-1957, ניסה למצוא מִתאם בין ההיסטוריה החברתית שלהם לבין פעילות המוח ותפקודה של המערכת החיסונית.

איכות יחסיהם של הבוגרים במהלך חייהם אובחנה בראיונות המוקדמים יותר. כעת הִשוו בינה לבין הבלאי הגופני שלהם. הבוגרים הוערכו על-פי פעילותן הכרונית של מערכות פיזיולוגיות בשעת התמודדות עם מצבי לחץ, לרבות לחץ-דם, כולסטרול, ורמות קורטיזול והורמוני סְטְרֶס אחרים. סך כל המדידות האלו ומדידות דומות ניבא לא רק את הסבירות למחלות לב וכלי דם, אלא גם את דעיכת התפקוד המנטלי והגופני בימי הזיקנה. תוצאה כללית גבוהה מאוד ניבאה מוות מוקדם. החוקרים מצאו כי ליחסים הבין-אישיים יש חשיבות רבה: קיים קשר הדוק בין פרופיל גופני בעל סיכון גבוה לבין סגנון רגשי מצטבר ביחסיהם האישיים החשובים ביותר של הבוגרים.

ניקח למשל את הבוגרת האנונימית של מחזור 1957, שאקרא לה ג'יין. מערכות היחסים בחייה היו קשות – שורה ארוכה של אכזבות. הוריה של ג'יין היו אלכוהוליסטים, ובילדותה היא כמעט לא ראתה את אביה. הוא התעלל בה כשהיתה בתיכון. בבגרותה היא פחדה מאוד מבני אדם, וחשה כעס וחרדה לסירוגין כלפי הקרובים אליה. היא אומנם נישאה, אבל התגרשה כעבור זמן קצר, וחייה החברתיים הזעומים לא סיפקו לה נחמה רבה. בסקר הרפואי שנערך במסגרת מחקרו של דייוידסון נמצאו אצלה תשעה מתוך עשרים ושניים תסימינים רפואיים שכיחים.

לעומת זאת, ג'יל, מבנות כיתתה של ג'יין, היתה דוגמה ליחסים עשירים ומלאים. אף שאביה של ג'יל מת כשהיתה בת תשע בלבד, היא הרגישה שאִמה טיפלה בה במסירות עילאית. ג'יל היתה קרובה לבעלה ולארבעת בניה, והרגישה שחיי המשפחה שלהם מספקים ביותר. כך גם חיי החברה שלה, שהיו מלאים בחברים קרובים ובאנשים שיכלה לבטוח בהם. בשנות השישים לחייה היא דיווחה רק על שלושה תסמינים מתוך רשימת העשרים ושניים.

יש לחזור ולומר, כי קוֹרֶלַציה אינה סיבתיות. כדי להוכיח קשר סיבתי בין איכות היחסים לבין מצב בריאותי, יש לזהות מנגנונים ביולוגיים ספציפיים בפעולה. מחזור 1957 מספק כמה קצות חוט מעניינים, המבוססים על מִבדקים שערך דייוידסון בפעילות המוח.

ג'יל, האישה עם האֵם האוהבת, היחסים המספקים ומיעוט התלונות הרפואיות, היתה בת הכיתה עם הפעילות הרַבּה ביותר בקליפת המוח הקדם-מִצחית השמאלית, יחסית לימנית. דייוידסון מצא, כי הדפוס של פעילות המוח מצביע על כך שימיה של ג'יל מלאים מצבי-רוח נעימים ביותר.

לג'יין, שהוריה היו אלכוהוליסטים, ואשר התגרשה וסבלה מבעיות בריאות רבות, היה דפוס מוחי הפוך: הפעילות הרַבּה ביותר – באזור הקדם-מצחי הימני, יחסית לשמאלי, לעומת כל בני כיתתה. הדפוס הזה אומר שג'יין הגיבה לעיתים קרובות יותר במצוקה עזה, והתאוששה באיטיות מתבוסותיה הרגשיות.

מנגנון הנתיב העילי במוח מחזיק את המפתח לניהול התפרעותו  של הנתיב התחתי. האזור הקדם-מצחי השמאלי, כפי שמצא דייוידסון במחקר קודם שערך, מווסת את מפל המעגלים באזורי המוח התחתון, הקובעים את מהירות ההתאוששות שלנו ממצבי מצוקה – כלומר, את גמישותנו ואת חוסננו. ככל שרבה הפעילות הקדם-מִצחית השמאלית, יחסית לימנית, כך ניטיב לפתח אסטרטגיות קוֹגְניטיביוֹת לוויסות רגשי, וכך תהיה התאוששותנו הרגשית מהירה יותר. ואלו, מצידן, קובעות את מהירות החֲזָרה של הקורטיזול לרמה הנורמלית.

בריאות טובה תלויה, בחלקה, במידת השליטה של הנתיב העילי בנתיב התחתי.

מחקרו הקודם של דייוידסון עשה צעד נוסף. קבוצת המחקר שלו גילתה שפעילות באותו אזור קדם-מצחי שמאלי תואמת במידה רבה את יכולתה של המערכת החיסונית להגיב לזריקת שפעת. למי שנמצאה אצלם הפעילות הגבוהה ביותר היתה מערכת חיסונית שגייסה נוגדני שפעת פי שלושה לעומת האחרים. דייוידסון מאמין שהבדלים אלה הם משמעותיים מבחינה קלינית; במילים אחרות, מי שנמצאה אצלם פעילות קדם-מִצחית שמאלית, ייטו להידבק פחות בשפעת במקרים של היחשפות לווירוס. דייוידסון רואה בנתונים כאלה חלון לאנטומיה של כוח ההתאוששות. היסטוריה של יחסים בטוחים ובריאים, הוא טוען, מקנה מקורות כוח פנימיים להתאוששות ממכות רגשיות – כמו במקרה של ג'יל, האישה שאיבדה את אביה בגיל תשע אבל הרגישה שאמה אוהבת אותה כל-כך.

בוגרי התיכון שסבלו מלחצים קשים בילדותם, וכעת גם בבגרותם, מתקשים להתאושש ממצבי לחץ ונשארים מובסים זמן רב יותר לאחר שספגו מכה. אבל אצל מי שנחשפו לרמות נשלטות של לחץ בילדותם התגלו ערכים טובים יותר של הפעילות הקדם-מִצחית. בתוצאה הזאת נראה שבוגר מסור ואוהב, אשר מספק בסיס יציב להתאוששות, ממלא תפקיד חיוני.

אֶפּיגֶנֶטיקָה חברתית

לורה הילֶנְבְּרַנְד (Hillenbrand), מחברת רב-המכר Seabiscuit, סובלת זמן רב מתסמונת התשישות הכרונית, מצב מתיש שעלול להותיר אותה קודחת, תשושה ונזקקת לטיפול מתמיד במשך חודשים ארוכים. בזמן שכתבה את ספרה, מי שסיפק את הטיפול הנחוץ לה היה בעלה המסור, בּוֹרדֶן, שמצא איכשהו את הכוחות – בעודו מתמודד עם מטלותיו שלו בלימודי התואר הראשון – למלא תפקיד של אחות, לעזור לה לאכול ולשתות, לסייע לה ללכת, ולקרוא באוזניה.

אבל לילה אחד, כשהיתה בחדרה, נזכרת הילֶנבּרַנד, היא שמעה "קול נמוך וחרישי". היא הציצה למדרגות וראתה את בורדן "צועד כה וכה בחדר הכניסה ומתייפח". היא עמדה לקרוא לו, אבל עצרה בעצמה כשהבינה שהוא רוצה להיות לבדו.

בבוקר למחרת בא בורדן כרגיל לעזור לה, "עליז ואיתן".

בורדן עשה כמיטב יכולתו כדי שסִבלו לא יכביד על אשתו השברירית ממילא. כל מי שצריך לטפל באדם אהוב יום ולילה, סובל מלחץ ללא הפוגה. המתח הזה גובה מחיר בלתי נמנע גם מבריאותו ושלומו של המטפל המסור ביותר.

הנתונים המשכנעים ביותר מגיעים מקבוצת מחקר בין-תחומית מרשימה באוניבסיטה של אוהיו, ובראשה הפסיכולוגית ג'ניס קיסוֹלט-גלייזר (Kiecolt-Glaser) ובעלה, האימוּנוֹלוֹג רונלד גלייזר (Glaser). בסידרת מאמרים אלגנטיים הם הראו כיצד השפעותיו של לחץ מתמשך מגיעות אפילו לרמת הביטוי הגנטי בתאים החיסוניים החיוניים למלחמה בזיהומים ולריפוי פצעים.

הקבוצה חקרה עשר נשים בשנות השישים לחייהן, שכולן טיפלו בבעל החולה באלצהיימר. הנשים המטפלות היו שרויות במתח בלתי פוסק, עשרים וארבע שעות ביממה – והרגישו מבודדות וזנוחות. מחקר קודם על נשים הנתונות ללחץ דומה גילה כי לא הפיקו שום תועלת מזריקות השפעת; המערכת החיסונית שלהן לא יכלה לייצר את הנוגדנים שהַזריקה אמורה להביא להיווצרותם. כעת בדקו החוקרים את תפקוד המערכת החיסונית בצורה משוכללת יותר, וגילו סימנים מדאיגים רבים אצל הנשים שטיפלו בחולי האלצהיימר.

הנתונים הגנטיים, בפרט, הגיעו לכותרות. גֶן שמווסת שורה של מנגנונים חיסוניים חיוניים בא לידי ביטוי בחמישים אחוזים פחות אצל נשים שטיפלו בבעליהן החולים לעומת נשים אחרות בגילן. GHmRNA, הגן הפגום, מגביר את ייצור הלימפוֹציטים ומעודד את פעילותם של תאים קטלניים טבעיים ושל מַקְרוֹפָגים, הממונים על השמדת חיידקים פולשים41. הדבר עשוי להסביר גם ממצא קודם אחר: לנשים במצבי לחץ נדרשו תשעה ימים נוספים להירפא מפצע דקירה קטן, לעומת נשים לא-לחוצות בקבוצת הבקרה.

אפשר שגורם מכריע במערכת החיסונית הפגומה הזאת הוא ACTH, מבשר הקורטיזול ואחד ההורמונים המופרשים כשציר ה-HPA מתחיל להשתולל. ה-ACTH חוסם את ייצור הגורם החיסוני החיוני אינטֶרפֶרוֹן ומפחית את תגובת הלימְפוֹציטים – תאי הדם הלבנים, המנהלים את מתקפת הנגד של הגוף מול החיידקים הפולשים. השורה התחתונה: מצב הלחץ המתמשך של הענקת טיפול בלתי נלאה, בתנאים של בידוד חברתי, פוגע בשליטת המוח בציר ה-HPA, המחליש בתורו את יכולת הגֶנים של המערכת החיסונית, כגון GHmRNA, לעשות את מלאכתם ולהיאבק במחלה.

מחיר הלחץ הבלתי פוסק פוגע כנראה גם בדנ"א של המטפלים, מאיץ את הזדקנות התאים ומוסיף שנים לגילם הביולוגי. חוקרים אחרים העוסקים במחקרים גנטיים של הדנ"א, אצל אמהות המטפלות בילד החולה במחלה כרונית, מצאו כי ככל שנמשך הנטל, כך אותן אמהות מזדקנות יותר ברמה התאית.

שיעור ההזדקנות נקבע על-פי מדידת אורכם של הטֶלוֹמֶרים על תאי הדם הלבנים של האמהות. טֶלוֹמֶר הוא פיסת דנ"א בקצה הכרומוזום של התא, המתכווצת מעט בכל פעם שהתא מתחלק כדי לשכפל את עצמו. התאים מתרבים שוב ושוב לאורך כל חייהם כדי לתקן רקמות, או, במקרה של תאי הדם הלבנים, כדי להילחם במחלות. כעבור עשר עד חמישים חלוקות (תלוי בסוג התא), הטֶלוֹמֶר כבר קצר מכדי לשכפל את עצמו, והתא "פורש" – אמת-מידה גנטית לאובדן החיוניות.

על-פי אמת-מידה זו, האמהות המטפלות בילדים החולים במחלה כרונית הן זקנות מבחינה ביולוגית בעשר שנים בממוצע לעומת נשים אחרות בגילן. בין היוצאות מן הכלל היו אותן נשים שלמרות התחושה שהן כורעות תחת נטל חייהן הרגישו כי הן זוכות לתמיכה מאחרים. היו להן תאים צעירים יותר, גם אם טיפלו בבן נכה.

אינטליגנציה חברתית קיבוצית עשויה להציע חלופה לנטל הכבד של הטיפול באדם אחר. ניקח לדוגמה את הסצינה בסנדוויץ', ניו המפשיר: פיליפ סימונס יושב בכיסא הגלגלים שלו ביום סתיו שטוף שמש, מוקף חברים ושכנים. סימונס, בן שלושים וחמש, מורה לאנגלית בקולג' ואב לשני ילדים קטנים, אובחן כחולה במחלה העצבית הניווּנית לוּ גֶריג, והרופאים קצבו לו בין שנתיים לחמש שנות חיים. הוא כבר חי מעֵבר לפְּרוֹגְנוֹזָה, אבל כעת עבר השיתוק מִפֶּלג גופו התחתון אל זרועותיו, ומונע ממנו לבצע אפילו מטלות שיגרתיות.

בנקודה זו הוא נותן לחבר ספר בשם Share the Care, המתאר כיצד יוצרים קבוצת תמיכה מתמשכת לחולה במחלה קשה.

שלושים וחמישה שכנים התגייסו לעזרתם של סימונס ומשפחתו. הם תיאמו את סדר יומם בעיקר באמצעות הטלפון והדואר האלקטרוני, ותיפקדו כטבחים, נהגים, שמרטפים ועוזרי בית – ובאותו יום סתיו גם כגננים – בשנים האחרונות לחייו של סימונס, עד שמת בגיל ארבעים וחמש.

המשפחה המורחבת הזאת השפיעה השפעה עצומה על סימונס ועל אשתו, קתרין פילד. העזרה איפשרה לפילד להמשיך בעבודתה כאמנית מקצועית, הקֵלה את העול הכספי, ונתנה למשפחה כולה, כדבריה של פילד, "תחושה שהקהילה שלנו אוהבת אותנו".

אבל האנשים שהקימו את קבוצת FOPAK (ידידי פיל וקתרין), כפי שכינו את עצמם, טוענים כי הם עצמם יצאו נשכרים מכך."